החלטה בתיק בש"פ 6955/05

           בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.7.05 בב"ש 92285/05, אשר דחה את ערר העורר על החלטת בית-משפט השלום בראשון-לציון מיום 30.6.05 בב"ש 3566/05, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

           כנגד העורר, הוגש ביום 16.5.05 לבית-משפט השלום בראשון-לציון כתב אישום, המייחס לו עבירות של סחר בסם מסוכן, עבירה על סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה); נסיון לסחר בסם מסוכן, עבירה על סעיף 13 לפקודה יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1973 (להלן: החוק) ושהייה בלתי חוקית, עבירה על סעיף 1(ב) ו-12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

           על-פי הנטען בכתב האישום, בתוך פרדס בצומת בית דגן, סחר העורר יחד עם אדם נוסף בסמים מסוכנים עם אנשים אחרים. העורר סחר בסם מסוכן בכך שהעביר לידי בחורה סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 0.25 גרם נטו. בנוסף, העורר סחר בסם מסוכן בכך שמסר לידי בחור אחר, סם מסוכן מסוג הרואין במשקל, שאינו ידוע לתביעה וזאת בתמורה לסך של 100 ש"ח. שוטרים אשר נכנסו אל תוך הפרדס, פגשו את העורר וביקשו לקנות סם. העורר, אשר טען כי נגמרו לו הסמים, הציע לשוטרים לחכות לחברו שהיה אמור להגיע עם עוד חומר. בשלב הזה נעצר העורר לאלתר. בהמשך לאישומים לעיל, התברר כי העורר שהה בתחומי המדינה מבלי שהיתה בידו אשרה או תעודה כדין.

           יחד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בראשון לציון בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית-משפט השלום (כב' השופטת ש' בן שלמה) קיבל את בקשת המשיבה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

           בהחלטתה ציינה השופטת המלומדת, כי גדר המחלוקת הינה באשר לביצוע עבירות הסם, וכי אין חולק בדבר היות העורר שוהה בלתי חוקי. בהחלטה נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות הסם. בית-המשפט סמך בקביעתו זו על עדותה של הבחורה אשר קנתה ממנו את הסם ומסרה את תיאורו של העורר לרבות פרטי לבושו עוד קודם להפגשה עימו, וכי הוא לא היה אחד מהקונים שנצפו נכנסים לפרדס, כפי שהוא טען. בנוסף, העובדה שהעורר החזיק בסכום הכסף האמור, לצד דבריו לשוטרים שביקשו לרכוש סם, אף הם תומכים בגרסה לפיה סחר בסם. עוד נקבע, כי בהתנהגותו המסבכת של העורר אשר ניסה לברוח, וגרסתו השקרית אשר לכתובת מגוריו, מוסיפים נדבך נוסף על ראיות המשיבה. על-כן, קבע בית-המשפט, כי מתקיימת חזקת מסוכנות וחשש להימלטות מאימת הדין, שלא מאפשרים שחרור לחלופת מעצר.

           על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל) דחה את הערר. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי די בתשתית העובדתית הכוללת זיהויו הוודאי של העורר כמוכר סמים על-ידי שני רוכשים, אשר זוהה על-ידם שלא במסדר זיהוי ואף עומתו עם העורר, בנוסף לעדויות שני השוטרים אשר תפסו אותו, כדי לספק תשתית ראייתית לכאורית מספקת, לצורך הרשעת העורר בעבירות הסמים. על-כן, ולאור הרשעותיו הקודמות בעבירות סמים, ומשמדובר בשוהה בארץ שלא כדין, ונטייתו להימלט מהמשפט גדולה, קמה עילה למעצרו בלא אפשרות להמיר את המעצר בחלופה.

           על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

           בגדריו של ערר זה, טוען בא-כוח העורר, כי הראיות הלכאוריות ביחס לאישום בעבירת הסחר בסמים מתבטאות בהודעותיהם של הקונים, כאשר אין בתיק עדות של איש משטרה שראה את העורר מוכר סם ובקלטת שהוקלטה במהלך התצפית, אין כדי להפליל את העורר. לטענתו, שגה בית-המשפט המחוזי כשלא נתן משקל יתר למחדל החקירתי בקשר לזיהוי העורר כמי שסחר בסם, כאשר המשטרה לא ערכה לקונים מסדר זיהוי כדין או לכל הפחות מסדר זיהוי תמונות, אלא שבמהלך חקירתו של העורר, הוכנסה הקונה לחדר החקירות לצורך עריכת עימות עימו, ונתבקשה לזהות אותו כמי שמכר לה את הסם. אשר לקונה הנוסף, טוען בא-כוח העורר, כי הוא לא ידע להצביע על העורר בעימות וטען, כי קנה את הסם מאחד משני אנשים. עוד לטענתו, המשטרה טענה, כי צילמה את העימות, ואילו בהמשך התברר, כי קלטת הוידיאו אבדה. עוד טען, כי המשטרה לא ערכה בדיקת טביעות אצבע על אריזות הסם שנתפסו אצל הקונים והניחה, כי העורר הוא זה שמכר להם אותן.

           אשר לאישום בגין ניסיון הסחר בסם, טוען בא-כוח העורר, כי הראיות הלכאוריות מתבטאות בהודעותיהם של שני השוטרים בלבד. לטענת העורר, דבריו המצוינים בדו"ח הפעולה אינם תואמים את הנטען בכתב האישום וכי הוא אמר לשוטרים שהחומר נגמר וכי יחזרו בעוד שעה ולא נאמר שהחומר שלו נגמר. על-כן, מן הראוי היה שייערך עימות בין השוטר לבין העורר, על מנת לאמת את הטענה, אך עימות כזה לא נערך, ויש לזקוף מחדל משטרתי זה לטובת העורר. עוד לטענתו, יסודות העבירה של ניסיון לסחר בסמים לא הוכחו אף לא לכאורה, אלא הוכח, אם בכלל, ניסיון קניה על-ידי השוטרים ולא ניסיון מכירה על-ידי העורר. יתרה מזו, עיון בתיק החקירה, כך לטענת העורר מראה, שאין אישור מאת הפרקליטות, המאשר לבצע ניסיון לביים עסקת טיעון, כדרוש על-פי נוהלי המשטרה.

           טענתו הנוספת של בא-כוח העורר הינה, כי העורר אינו דובר עברית כלל ועיקר וכי הודעתו נגבתה ממנו שלא בשפת המקור כמצוות הפסיקה ואף נרשמה בשפה שהעורר אינו מסוגל לקוראה, וכך דיוקם של דברים ומהימנותם נפגעים ועל-כן יש לייחס לראיה זו ערך ומשקל נמוך מאוד.

           לעומתו, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין מחלוקת שהקונים נכנסו לפרדס לקנות סמים והצליחו להצביע על העורר תוך כדי שהם מתארים את לבושו, כאשר תיאור זה תואם את תיאור התצפית שהיתה בשטח. בא-כוח המשיבה טען, כי סכום הכסף הרב שנמצא עם העורר מעיד, כי המדובר בסוחר סמים ולא בקונה, שכן קונה היה מחזיק בסכום השווה למחיר המנה בלבד. עוד לטענתו, המשטרה לא ערכה בדיקת טביעות אצבע, מאחר והסיכוי למצוא את עקבות הסוחר הוא קלוש. אשר לדו"ח הפעולה של השוטרים, טוען בא-כוח המשיבה, כי כל שוטר רשם במילים שלו את אשר נאמר לו על-ידי העורר ומשני הדו"חות עולה, כי העורר ניסה להציג את עצמו כמי שמוכר יחד עם עוד אדם נוסף.

            לאחר שעיינתי בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי ושמעתי את טיעוני באי כוח הצדדים, ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין הגעתי למסקנה, כי דין הערר להתקבל.

           העבירה שבאישום הראשון בה מואשם העורר הינה עבירת סחר בסמים, והראיות בגין עבירה זו אמורות להוות את הבסיס שיצדיק מעצר עד תום ההליכים. הראיה המרכזית באישום הזה הינה עדותה של בחורה נרקומנית, אשר עוכבה לחקירה ונתפסה עם מנת סם וטענה, כי קנתה את הסמים מהעורר. הבחורה הנ"ל, עומתה עם העורר, מבלי שנערך מסדר זיהוי חי או מסדר זיהוי תמונות. ראיה נוספת הינה עדות נרקומן נוסף, אשר טען, כי קנה אף הוא סם מהעורר, ובשלב מסוים אף עומת עם העורר. העימות תועד בוידאו, אך הקלטת אבדה. לאחר שנעצר העורר, הוא מסר את הודעתו בה הודה, כי התעסק בסמים, אך בתור קונה ולא מוכר. הודעה זו נרשמה בעברית, על אף היות העורר חסר כל ידע בשפה העברית.

           אכן, יש בידי המשיבה ראיות לכאורה נגד העורר, אך עוצמת ראיות אלה אינה מספיקה למעצר. הפועל היוצא מכך הוא, כי יש להעדיף חלופת מעצר הולמת בעניינו של העורר אותה יש לשקול בכל מקרה כמצוות המחוקק. אחד השיקולים המנחים להורות על חלופת מעצר הוא, היעדר עוצמה מספקת הראיות הלכאוריות כדי להצדיק מעצר בפועל, שאז ניתן להסתפק בחלופת מעצר. (ראו בש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' פלוני, (לא פורסם) וכן בש"פ 8320/00 אשבל נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

            בכלל הראיות הללו אכן יש משום עיגון לכאורי לנטען כנגד העורר בכתב האישום. דהיינו, קיימת אפשרות שבמקרה והעורר לא יצליח להביא ראיות לסתור, יהיה די בראיות המצויות כיום בידי המשיבה, כדי להביא להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. אך יחד עם זאת, וכפי שכבר קבעתי לעיל, אין בראיות אלה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. המסקנה היחידה המתבקשת מדברים אלה הינה, כי התשתית הראייתית כנגד העורר ממלאת רק במובן "הטכני" את דרישת החוק לקיום ראיות לכאורה, אך יחד עם זאת אין מקום לקבוע, כי תשתית ראייתית זו הינה בעוצמה מספקת להצדקת החזקתו של העורר במעצר עד תום בירור דינו.

           אשר-על-כן, התיק יוחזר לבית-משפט השלום בראשון לציון על-מנת שיבחן חלופת מעצר, לאחר שזו תומצא על-ידי העורר ויקבע את תנאי השחרור בערובה לפי שיקול-דעתו.

           העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-משפט השלום בראשון לציון.

           ניתנה היום, י"ח בתמוז תשס"ה (25.7.05).

                                                                                                ש ו פ ט